תאטרון בובות לילדים
תיאטרון בובות: כל ההתחלות. וגם בהמשך...
כשהיינו קטנות, שלוש ילדות בגילאים צפופים ("איקס, מיקס, דריקס"- כך אבא קרא לנו), אמא לימדה אותנו לכייר בחימר. פעם בשבוע אחר הצהרים, היינו מפנות עם אמא את חדר הילדות. אמא הציבה שולחן מכוסה בשעוונית, ואנחנו היינו יושבים מסביב, עוטות סינרים ושרוולים שאמא תפרה במיוחד, עם גומיות כאלה. אמא הייתה מביאה גושי חימר וכולנו, אמא ושלוש הבנות, היינו לשות את החימר ויוצרות צורות ופסלונים קטנים. במיוחד הצטיינה בזה מיה, "מיקס", האחות האמצעית שתמיד ידעה ליצור צורות מפתיעות. את הפסלונים היינו מייבשות ומציגות לראווה להורים, לאורחים.
יום אחד כשעדנה, הבכורה בינינו, הייתה בכיתה א' או ב', והלכה לקייטנת ימק"א בירושלים, היא חזרה עם ראש בובה שהכינה מעיסת נייר. זו הייתה בובת סבתא, משכנעת מאד גם בעיצוב, גם בתווי הפנים המצוירים וגם בתסרוקת העשויה צמר גפן לבן. אמא התלהבה והכריזה שתלמד אותנו להכין בובות מעיסת נייר וביחד נקים תיאטרון בובות משפחתי. הבובה של עדנה, הסבתא, תהיה הסבתא של כיפה אדומה ואת שאר הבובות נכין יחד.
וכך היה: ביחד ובהנחיית אמא יצרנו את הבובות. על גבי בקבוקים הונחו גלילי נייר טואלט, לתוך הפייה דחפנו נייר עיתון יבש ועליו בנינו עם קרעי ניירות עיתונים ודבק קמח חמים וקצת מסריח, את תווי הפנים של הבובות. אמא הדגישה את היסודות: תווי פנים קצת מוגזמים, עיניים גדולות, מינון נכון של עיתונים ודבק והחלקת והידוק של כל שכבה. כך יצרנו גם את בובות הצייד והזאב. הראש של כיפה אדומה היה דווקא ראש של בובה ישנה שהייתה לנו, אולי כדי להבליט אצלה את התווים הריאליסטיים ולא הגרוטסקיים-מוגזמים של שאר הבובות.
במקביל, אבא בנה לנו בעזרת חבר ממקום העבודה, במה, לפי הנחיות אמא כמובן: מעין קופסא ללא דופן קדמית ואחורית, מלבד הגבהה קטנה בקדמת הקופסא. על גבי הבמה אמא התקינה מסך קדמי מדהים ואדום עם פטנט שבעזרתו, במשיכת חוט, המסך עלה וירד כבמטה קסם. על הדופן האחורית היא חיברה מסך חצי-שקוף, כך שנוכל לראות את הבובות בזמן ההפעלה מבלי שאנחנו עצמנו נתגלה. נדמה לי שכבר אז אבא חיבר נורה לתחתית הבמה, שהאירה אותה.
תוך כדי הכנה אמא לימדה אותנו את יסודות הדרמטורגיה בתיאטרון בובות ביתי: כל העניין, אמא לימדה אותנו, זה לקיים דיאלוג בין הדמויות, דו-שיח. זה מה שמעניין את הקהל ומקדם את העלילה. בכל פעם מחזיקים שתי בובות על במת התיאטרון. כשנדרשת החלפה, בובה אחת יוצאת והשנייה ממשיכה לרתק את הקהל על כניסת הבובה האחרת. לא הכל חייבים לספר, רק מה שמעניין וקשור במפגשים ודו שיח. ואפשר גם לדלג על קטעים בסיפור או להביא אותם בקיצור נמרץ ובצורה מצחיקה.
איך עושים זאת? אמא מצאה שתי בובות מוכנות של ליצנים, קטנים יותר מראשי הבובות שהכינונו. אחד היה עם כובעון ירוק וגם בגד ירוק, השני אדום. קראנו להם בעצת אמא אדמוני וירקוני. אלה היו הגמדים המספרים שנכנסו בין קטעי העלילה ודיווחו באופן מצחיק, על מה שלא רואים, למשל ההליכה של כיפה אדומה ביער.
כשהראשים התייבשו, צבענו אותם, בעיקר אמא ומיה. אמא תפרה בגדים- היא תפרה נהדר!!- ולימדה אותנו איך להפעיל את הבובות, 2 אצבעות בראש, שתיים ביד אחת והאגודל ביד שניה. היא גם לימדה אותנו איזה תנועות אפשר ורצוי לעשות עם הבובות. מהר מאד יצאה לה מן חלוקה כזאת: מיה צובעת את הבובות וגם את התפאורות המתחלפות שהדבקנו על הקירות הצדדיים של הבמה, עדנה מעבדת את הסיפור עם אמא לדו-שיח ולחלוקה למערכות, ואני, נעמי, בהפעלה, עם עדנה. התיאטרון של בנות יואלי.
אני עם בובת הזאב מכיפה אדומה, על הגג בגן רחביה, 1957
עדנה אחותי עם בובות הצייד וכיפה אדומה על הגג בגן רחביה, 1957
והקהל? התחלנו להציג לילדי החצר, כשאנחנו מציבות שולחן בין חדר האוכל לחדר האורחים ועליו הבמה. מפת שולחן משוכה עד הרצפה הסתירה את הרגלים ואנחנו, עדנה ואני הסתתרנו מאחורי הוילון האחורי והפעלנו זו לצד זו את הבובות, דיברנו בשמן ושינינו קולות. הילדים היו מרותקים ולנו היה תחביב שהלך והתפתח וקצת הקל על הריבים היומיומיים של שלשתנו, איקס, מיקס, דריקס.
שלוש הצגות יצרנו, באופן דומה ויזואלית אבל עם מורכבות הולכת וגדלה של דרמטורגיה ובימוי (אמא), טקסטים ושירים (אמא ועדנה-איקס), תפאורות ואביזרים (אמא עם מיה-מיקס), והפעלה (בהדרגה זה נהיה השטח שלי, נעמי-דריקס הקטנה). כיפה אדומה, היפהפיה הנרדמת, עמי ותמי- כוכבי האחים גרים בגרסאות מרוככות של אמא (הזאב לא טרף את סבתא וכיפה אדומה, רק סגר אותן באמבטיה.)
בערך מגיל עשר התחלתי להופיע בימי הולדת של שועי ירושלים, מפה לאוזן עברה השמועה שיש ילדה שעושה תיאטרון בובות ומרתקת את הילדים בזמן שההורים והאורחים זוללים בסלון. הייתי יוצאת בשבת בבוקר, לבושה בשמלת שבת חגיגית ונושאת ביד אחת את התיאטרון הקטן, שמידתו הייתה כמחצית מגובהי, וביד שניה את שקית הבובות וכמה משחקים לשעשע את הילדים אחרי ההצגה. כמעט תמיד המתינה לי מחוץ לחצר "גן רחביה", שם גרנו, מכונית מהודרת ובה אב או סב המשפחה. התיאטרון הונח על המושב האחורי, ואני הוזמנתי למושב הקדמי, מבלה את הדרך עם הנהג התורן בהרצאות מלומדות (שלי, בת העשר) על חשיבות תיאטרון הבובות לפיתוח הדמיון של הילד.
בין הנהגים המסיעים, אלה שהקשיבו בסבלנות להרצאות שלי, היו רופאים בעלי שם מביה"ח הדסה שהשמועה הגיעה אליהם כנראה דרך אבא שלי שעבד שם, ומפורסמים שונים שאת שמם ציינו בפני בלי שהכרתי את הביוגרפיה המפוארת שלהם: אני זוכרת במיוחד את טדי קולק עם המכונית היפה והבית מלא התמונות (כנראה הצגתי ביום ההולדת של הבן שלו, עמוס), את נגיד הבנק הורוביץ ואחרים, כולם מילאו אחר הוראות האישה-האם, שאיתה בדרך כלל קבעתי את פרטי ההופעה בטלפון (בגלל שאבא שלי עבד בבית חולים היה לנו טלפון, דבר נדיר בשנות החמישים, ואף השישים, בירושלים. אף אחד מהמפורסמים לא שלח את הנהג (גם אם היה להם).
בסוף ההצגה והמשחקים היו מזמינים אותי לשבת עם ה"גדולים" בסלון ולטעום עוגות קרם דוחות, בשעה שהילדים נהנו ממתקים שכל כך חיבבתי. ובסוף יום ההולדת, כשהילדים קבלו שקיות עם הפתעות וממתקים משגעים, היו שואלים אותי בחיוך בפינת המטבח: "מה הנזק?" ומשלמים לי, לפעמים ביד, לפעמים במעטפה את הסכום שציינתי (זה התחיל מ-8 לירות, והתעדכן עם השנים), ושוב כמובן, האב או הסב היו מסיעים אותו ואת התיאטרון שלי הביתה.
התחביב של תיאטרון הבובות המשפחתי הפך אם כן לעבודה ראויה לילדה חרוצה ובעלת כשרון לתיאטרון בובות (אבא שלי התנגד לעבודות מסוג בייביסיטר, וגם לדמי כיס, בהנחה שתמיד יציעו לנו "לקחת איזה לירות" בצאתנו לבילוי, אבל הורי תמכו בעשייה יצירתית וחינוכית). איקס הגדולה נתנה שיעורים פרטיים, מיקס האמצעית מכרה כרטיסי ברכה בעיצוב מקורי שלה, ואני דריקס עשיתי הצגות בימי הולדת ולפעמים גם התנדבתי להציג בפני ילדים חולים או עניים, בעידוד אמא שלי.
בגיל 15 כשהקימו את הטלוויזיה הלימודית, גייסה אותי המורה שלומית דקל, שהייתה חברה של הוריי והמורה הראשונה לחשבון בטלוויזיה החדשה, להופיע לצידה עם הבובה (בוב) דודו ולתווך כך את לימוד שיטות הבסיס, נושא חדשני בחשבון אז. זו הייתה הרפתקה נפלאה ששחררה אותי במשך כמה שנים מיום לימודים בתיכון ליד האוניברסיטה והעניקה לי עניין ומעורבות בעשייה מלאת התשוקה והחדשנות של אנשי חינוך ומדיה בתחום שהיה לגמרי בחיתוליו בארץ.
אמא מציגה את כיפה אדומה על הגג בגן רחביה, 1957
