תיאטרון בובות עולם קטן
בבגרותי, כבר אמא לילד, ובוגרת החוגים לספרות עברית וספרות אנגלית מאוניברסיטת באר שבע, חזרתי לאהבת ילדותי. דני בעלי, בנה לפי צרכיי ובהשראת הבמה המקורית שאיתה המשכתי להציג לבני וחבריו, במת תיאטרון בובות מתקפלת שהתלבשה על קרש גיהוץ שהוסב לשולחן ולעגלת סחיבה. שנים רבות זו הייתה פרנסתי, לצד ההוראה, לעבור פעמיים בבוקר מגן לגן, לפתוח את הבמה, להציג, לקפל, לסחוב בעגלה לאוטו עד לגן הבא. קראתי לתיאטרון שלי, שלא החשבתי אותו ממש לתיאטרון, עולם קטן, כמחווה לעיתון הילדים העברי הראשון. אפילו מצאתי לוגו שבלב שלי מלווה אותי תמיד.
הלוגו של תיאטרון הבובות ״עולם קטן״
עם התיאטרון הזה המשכתי להופיע שנים רבות, בגני ילדים ובמסגרות חינוך ותרבות ברחבי הארץ וגם במסעותי בארצות אחרות (תאילנד, סינגפור, וייטנאם, אוסטרליה). הצגות ילדותי, בעיקר "שלגיה", "היפהפייה הנרדמת" ו"עמי ותמי", הופיעו אמנם בעיצוב חדש (של האמן והצייר יהודה לוי, אשתו מרים ובתם רותי חברתי), אבל באותה הבמה שבנה דני, מי שהיה בעלי, וקישטה במסכים ווילונות ובגדי בובות ורעיונות אינספור אימי, צילי, היוזמת הראשונה של תיאטרון הבובות המשפחתי ומי שלימדה אותי יותר מכל מורה אחר איך עושים הצגות.
לימים הפקדתי את רוב הבובות שלי, אלה ששיחקו בהצגות ואלה שאספתי במסעותי בעולם, במוזיאון תיאטרון הבובות במרכז לאמנות תיאטרון הבובות בחולון, מיסודה של חברתי מירי פארי.
