דרמטורגיה ובימוי בתיאטרון הקרון ירושלים: 1992
דליה יפה-מעיין, המנהלת אמנותית והכללית של תיאטרון הקרון בירושלים, הזמינה אותי להיות דרמטורגית של התיאטרון וביחד ניסינו לקדם את הפעילות האמנותית שהלכה והתרחבה. כדרמטורגית של תיאטרון הקרון ליוויתי לצד דליה לאורך שני עשורים את מרבית ההצגות שהתקבלו להפקה בתיאטרון, בתהליכי היצירה, הקשיים והפתרונות. מעבר לטיפוח עבודות חדשות של אמני הקרון הותיקים והחדשים, חיפשנו דליה ואני דרכים להרחיב את שפות הבמה וליצור קשרים בין אמנות תיאטרון הבובות לאמנויות אחרות ובין אמני הקרון לאמנים מדיסציפלינות אחרות. לשם כך פיתחנו פרוייקט מיוחד, "עבודות שכונה" שהתקיים מדי שנה בזמן הפסטיבל והפגיש את אמני התיאטרון עם אמנים מתחומים שונים, לשם יצירת עבודות רב-תחומיות בתהליך. מחלק מהן התפתחו במשך השנים יצירות חדשות שהפירו את האמנים ואת השפה התיאטרונית. ביחד יזמנו גם את הוצאת הספר "חפץ לב", אודות אמנות תיאטרון הבובות, בכתיבה משותפת של מרית בן-ישראל ורוני נלקן, בובנאיות ויוצרות. העבודה לצד דליה העשיר אותי בידע ובנסיון כבמאית.
בתיאטרון הקרון הצגתי את "על שלושה דובים וזהבה אחת", הצגת יחיד עם בובות שכתבה ויצרה חברתי רוחלה ברקמן-דנגור. נכנסתי להצגה כיועצת אמנותית מטעם תיאטרון הקרון אבל אז רוחלה חלתה ובקשה שאחליף אותה על הבמה. מאות הופעות עשיתי עם ההצגה הזאת, חרשתי את הארץ והופעתי גם בחו"ל, בפסטיבלים שונים, בצרפת (בצרפתית!), הודו, סינגפור, תאילנד, אוסטרליה, וייטנאם (באנגלית). אלפי ילדים צפו בהצגה. לימים איילה, בתה של רוחלה, יצרה גרסה משלה להצגה ועוד הספיקה להראות לרוחלה לפני שנפטרה.

מתוך "על שלשה דובים וזהבה אחת" יצירתה של רחל דנגור, תיאטרון הקרון, 1990.
בתיאטרון הקרון העליתי ב 1991 את ההצגה המוסיקלית "רוזטה", עיבוד לסיפור "היפהפייה הנרדמת", בבימוי מיכל פורת עם תפאורה של הדס עפרת ומוסיקה של יוסי בן-נון. זה היה עיבוד שונה מאד מהצגת הילדות הביתית של "היפהפיה הנרדמת". הפעם, אני, כשחקנית ומספר, גילמתי את דמותה של רוזטה, המשרתת בארמון, שחולמת את הסיפור כולו תוך כדי הכנת עוגת יום ההולדת של הנסיכה התינוקת.

מתוך "רוזטה" בבימוי מיכל פורת, תיאטרון הקרון, 1990.
מצד אחד זה היה עיבוד לסיפור "היפהפיה הנרדמת", שהעליתי גם בתיאטרון הבובות הקטן שלי, סיפור שתמיד דיבר אלי והיה חלק מחוויית הבמה האינטימית של תיאטרון הבובות העולם הקטן. מצד שני זו הייתה עבורי הזדמנות למעבר מהסקאלה הקטנה והאינטימית של הצגות היחיד, הצגות הילדות שלי, לסקאלה גדולה של מעין מחזמר, עם שליטה בכל מרכיבי הבמה, כולל סיפור, משחק, הפעלת בובות ושירה, כשלצידי שיחק והפעיל השחקן אייל סרי, עם תפאורה מורכבת שחייבה במות גדולות ותיפעול מורכב.
תיאטרון הקרון, שלא היה מורגל להצגות בסדר גודל כזה, התקשה לתפעל ולשווק הצגה כזאת וחייה היו די קצרים למרות ההצלחה והתגובות הטובות של הילדים והביקורת. עבורי זו הייתה התנסות מדהימה שאיתגרה את גבולות המדיום כפי שהכרתי אותו ואת היכולות הבימתיות שלי.
לימים, העליתי גרסה נוספת על פי "היפהפייה הנרדמת", בהשראה משותפת של ההצגה הקטנה בתיאטרון הבובות המשפחתי ו"רוזטה", המחזמר. הפעם בחרתי להציג ולספר מתוך ספר ממש. "השושנה ישנה" הייתה גרסה שיצרתי ביחד עם אחותי מיה והוקדשה לזכרה של אחותנו עדנה שנפטרה בדמי ימיה. מיה, שהייתה ציירת, ובהמשך סופרת ומאיירת של ספרי ילדים, יצרה ספר ענק שנפתח בטכניקה של פופ-אפ, ומתוכו התגלגל הסיפור האהוב בשיתוף פעיל של הקהל שישב למרגלותי. הכי אינטימי שאפשר.

הצגת "השושנה ישנה" בעיצוב עמליה הופמן אחותי, ומוסיקה של מיקה דני, בחנות "סיפור פשוט", נווה צדק תל אביב, 2013. תיאטרון הקרון. צילום אלדד מאסטרו.
מיה אחותי חיה מגיל 20 בארה"ב, בלארצ'מונט צפונית לניו יורק. שם התחתנה, שם סיימה את לימודי הציור ב Prutt Institute, שם פיתחה את אמנות הנייר שלה, הציגה בגלריות ועיצבה חלונות ראווה, שם נולדו ילדיה, שם חיה חיים עשירים ביצירה ועבודה גם בימי מחלתה. בשנתה האחרונה הספיק לכתוב ולאייר את הספר Welcome Moon, האחרון מבין 14 ספרים שכתבה ואיירה. מיה נפטרה ביוני 2024. סמוך ליום השנה למותה קבלתי את התדפיסים של הספר. רציתי להשאיר זיכרון של מיה ויצירתה בידי הנכדים הצעירים שלה. חברתי גליה לוי-גרד הציעה לי להראות את האיורים המשגעים ולספר את הסיפור בטכניקה של תיאטרון-סיפור יפני שנקראת "קאמישיבאי": במה פשוטה שנפתחת למעין חלון; בתוכו מציבים את לוחות האיורים ותוך כדי הסרתם מספרים את הסיפור. כך עשינו מיה ואני את ההצגה ביחד, היא באיורים ואני בסיפור. כמו אז בילדות...
בתיאטרון הקרון ביימתי בהמשך כמה הצגות תיאטרון בובות ותיאטרון חפצים של אמני הבית, שממשיכות לרתק קהלים צעירים לאורך שנים רבות:
-
"ציפור הגשם", "חכמי חלם", "זה לא ברווז", של גליה לוי-גרד
-
"האוסף הכי הכי" של יונתן בן חיים
-
"הוגו שלי", של רונית קנו
















