גבי גזית: מה עברת בשעה האחרונה?

אבו אל-עייש: אני עברתי את המוות.

גבי גזית: ספר. אתה בוכה?

אבו אל עייש: אני בוכה על הילדים. 25 ילדים יש בבית הזה. אם הוריהם ימותו, מה יקרה להם? או אם מישהו מהם ימות? המוות מולי. הילדים מולי, ימותו. אחייני, אחי, הטנקים מולנו... עשרה מטר מהבית. הוא התחיל לירות וכולנו בבית...

גבי גזית: אולי יש בבנין שלכם איזה כתובת, איזה חמושים, איזה-?

אבו אל-עייש: אין פה חמושים בכלל. הבית, הכל, האזור ריק. הטנק התקרב למרחק של עשרה מטרים. חשבתי הסוף. התחלתי לתאר את הילדים שלי מולי מתחלקים. חלקים, חלקים.

(ראיון, רדיו 103 FM, 13.12.09)

שלשה ימים אחרי שידור זה, הפך התסריט/סיוט למציאות רצחנית במהלך שידור טלוויזיוני חי עם הכתב שלומי אלדר. בזה לא הסתיימה המהומה התקשורתית. מסיבת עיתונאים מאולתרת, ראיונות עם רשתות טלוויזיה זרות, כתבות באינטרנט, כתבה במוסף שבת של מעריב, גררו, עוד מיום האירוע, תגובות און-ליין של הורי חיילים בבית החולים, של מפקדי צה"ל, פוליטיקאים וקהילת המשתמשים באינטרנט. התגובות הללו מציגות פנורמה של קולות, פנים שונות של הקהילה הישראלית, המזוהה והאנונימית.

"נפיץ: תיירות מלחמה", מביאה קולות, עדויות ותגובות שליוו וליבּוּ את כרוניקת מותן של ביסאן, מיאר, איה ונור, שלוש בנותיו ואחייניתו של ד"ר עזאלדין אבו אלעייש, רופא ומומחה לפריון מעזה, אשר נהרגו מהפגזת טנק ישראלי במבצע "עופרת יצוקה". זהו נסיון לקחת אחריות אישית לשכחה, להדחקה ולאטימות הקולקטיבית. "והגדת לבתך" של הזכרון הקצר.