שלושה ימים אחרי שידור זה, הפך התסריט/סיוט למציאות רצחנית במהלך שידור טלויזיוני חי עם הכתב שלומי אלדר. בזה לא הסתיימה המהומה התקשורתית. מסיבת עיתונאים מאולתרת, ראיונות עם רשתות טלויזיה זרות, כתבות באינטרנט, כתבה במוספשבת של מעריב, גררו, עוד מיום הארוע, תגובות און-ליין של הורי חיילים בבית החולים, של מפקדי צה"ל, פוליטיקאים וקהילת המשתמשים באינטרנט. התגובות הללו מציגות פנורמה של קולות, פנים שונות של הקהילה הישראלית, המזוהה והאנונימית.

​

"נפיץ: תיירות מלחמה", מביאה קולות, עדויות ותגובות שליוו וליבּוּ את כרוניקת מותן של ביסאן, מיאר, איה ונור, שלוש בנותיו ואחיניתו של ד"ר עזאלדין אבו אלעיש, אשר נהרגו מהפגזת טנק ישראלי במבצע "עופרת יצוקה". זהו נסיון לקחת אחריות אישית לשכחה, להדחקה ולאטימות הקולקטיבית. "והגדת לבתך" של הזכרון הקצר.

​

העבודה מוקדשת לזכר הבנות ולכבוד הקרן Daughters for Life שהקים אביהן לזכרן.

ההצגה הועלתה כבכורה בפסטיבל עכו 2011 וזכתה בפרס על פריצת דרך בשפה תיאטרונית.

​

"חוויית צפיה המאפשרת העמקה בפרטים הקטנים, מהם נפרשת לצופה תמונת עולם הנעה בין האישי לחברתי ומסתייעת בטכנולוגיה חיה של האינטרנט המלווה את היצירה בתחושת אותנטיות רבה" (מנימוקי השופטים)

"נפיץ – תיירות מלחמה" זה שוב, לא סיפור לא על פלסטין ולא על פלסטיניות, אלא הגדה מחרידה על עברית, על אמא שלה ועל הבת של האמא שלה. זה טקסט מבריק שסובל מלא מעט הפרעות קצב, שכולן מתרקמות איכשהו לספר את הסיפור הזה, על מלל המלחמה הפוצע את לשונה של האישה הישראלית והורג את אחותה הפלסטינית. על הבמה – הבת, האם ורוח הקודש, שאינה אלא רוח רפאים. מסך אַיִן. לכן הוא אינו עולה, ולמרבה הצער גם אינו יורד על הסיפור הזה בדברי הימים של לשוננו." (לין חלוזין-דברת, "מלחמת חפירות")

​