ביקורת: פרופ' שמעון לוי

יאללה בטטה בסמפור: מי, מה ואיך

לא רק בגלל שנעמי וגם יוסי ואני צמחנו בירושלים שלפני הכיבוש ולמדנו בלידה [קרי ביה"ס התיכון ליד האוניברסיטה, ושיעורי מוזיקה אצל צבי קפלן הנפלא – נכון שיוסי למד דווקא בגימנסיה רחביה...], ולא רק בגלל שגם בגלל זה נותרו לנו לא מעט נוסטלגיות משותפות, אלא גם בגלל באך ורמברנדט ששרבבנו לתוך ההצגות האחרונות שלנו. בעוד אני ביימתי את שולי לב אלג'ם בקטע לבמה בטעם הסגנון הגדול כהרצגה, שבאך (י"ס) היה לה המוזיקאי ורמברנדט (ו"ר) התפאורן, נעמי בחרה להביא חפצי-רגש אל הבמה, שלפה ממחסן האסוציאציות הביוגרפיות שלה שירים ומטפחות, אמרי שפר מחודדים של הומלסיות, סיפורים משעשעים ועצובים ודו-שיח מלבב עם סיפורי המעלית של יוסי מעל קפה טעמון המהולל והווירטואוזיות שלו בהכרה מעמיקה ובביצוע מקסים מבאך ועד חנן ועליזה יצאו לשדה, בשני קולות עם נעמי, ומי שרצו בקהל - הצטרפו. והוזמנו להצטרף בקטעי כישרונות שהביאו אתם והציגו לכולנו.

מעבר ליצירתיות השופעת והבלתי נדלית של נעמי, ואין לי מושג מאיפה צצה, טוב הטעם המאופק-פרוע הנדיר של שניהם – רק על טעם ועל ריח יש מה להתווכח – ולמי שאין טעם גם אין טעם להסביר מה זה "טעם" (= ידע והשכלה + עידון + טיימינג...) והבנה עמוקה של רגשושי הקהל החי המואר לרוב היטב לאורך המופע, המעברים החדים לעתים ועמומים לפעמים בין קטעים ותלבושות, היה אפשר לחוש לא רק במנעמי האירוע המקסים ביותר הזה, אלא גם בחרדות תת-קרקעיות, בעצב הקשור במצב העניינים בכלל ובהזדקנויות בפרט. של כולנו. עדינותו של המגע התיאטרוני לעילא הזה, יאללה בטטה, שם המבוצע גם בסמפור (דגלים, דגלים – זוכרים?) מחליף, בעיניי לפחות, כל מיני דגלי לאומנות בוטה ודורסנית הנישאים ברמה בירושלים. ואולי גם סוג תקשורת סופר-תיאטרוני ולא ממוחשב, מיושן לגמרי ונוגע ללב דרך המרחק במקום ובזמן.

שפות התיאטרון ששני אמני-העל האלה משתמשים בהן בחן, בחסד ובלי רחמים עוברות בקלות של מופע סטנד-אפ המושתת על טרגדיה יוונית המבצבצת בין חרכי ההומור השובב, הטבעי, הלא-לוחץ. בעידן של אולי כבר פוסט-קורונה, עדיין עמוק בתוך אוקראינה, עוד צרות משלנו לא חסרות, והנה העדה האומנם-אליטיסטית המתמעטת והולכת חגגה לה ערב של תיאטרון כמעט-קהילתי באמת במין יחד. גם לקראת משבר האקלים ששוב איננו לפנינו אלא אנחנו בתוכו נפלא לחוות אינטימיות, רעות, קרבה פיזית ונפשית עם ישראליות נדיבה, מצחיקה ותרפויטית.