"אם כל זה היה קורה בתיאטרון, אולי היה אפשר לתאר את הסצינה על כל פרטיה: זה היה פה, זה היה שם. אבל כשאסון כזה קורה בחיים?"
המחזה "השולחן" מאת אידה פינק הוא מחזה עדות: 4 עדים מעידים ממרחק זמן על אקציה ורצח המוני שהתרחשו בכיכר העיר בזמן השואה. התובע- החוקר מתעקש על פרטי הפרטים הנחוצים לחקירה משפטית ובמיוחד מתעניין בשולחן, אשר היה או לא היה, בכיכר.
ההתמקדות המעין דוקומנטרית במקרה אחד, דרך רשומון של עדים, מעמתת את הזכרון, הפרטי, הסובייקטיבי, קרוע- הלב, עם התביעה לעיקור הרגש לטובת תביעה אובייקטיבית לכאורה.
"השולחן: עבודת כיתה" הוא עיבוד שונה למופע "השולחן" שהועלה ב 2007 בפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא תל-אביב (ראו "השולחן" באתר). למרות העיסוק באותו מחזה ובאותם תכנים ועם מרבית המשתתפים בהצגה "השולחן",הרגשתי צורך לחפש אופן אחר, שונה, משתף, בו הקהל מתייחס ושותף לאופי הפרוטוקולי של המחזה המקורי.
העיבוד הבימתי החדש, בונה את החלל הדרמטי בתוך חלל לימודי: כיתת בית ספר.
ללא תפאורה, עם אקסנטים מטפוריים של הקרנות שקפים, מוסיקה ותאורה מינימלית, הכיתה הופכת לחלל אליו פולש הזכרון. העדים יושבים בקרב הקהילה הלומדת שנעשית בעצמה קהילת "עדות לעדות", לא פחות מאשר קהל בתיאטרון. פריצת המימד ה"תיאטרוני" באה לפנות את המשתתפים כולם לדיאלוג עם הדרמה של החיים, הדרמה של הזכרון.
אידה פינק, כלת פרס ישראל לספרות, סיפוריה תורגמו לשפות רבות.
קישור לתיעוד מלא: חלק א | חלק ב | חלק ג
מן הביקורת:
"דברים שרבים מאיתנו מטילים ספק ביכולתה של האמנות לגעת בהם, מעוצבים כאן בדייקנות מצמררת. .. יש יוצרים מעטים מאד, המוצאים את הכוח ואת הדרך לגעת בהם בלי לזייף... "
"השולחן: עבודת כיתה" נע בין שני המישורים. מצד אחד מובא הטקסט של אידה פינק כלשונו, ומצד שני הוא מסונן דרך פריזמה בימויית נועזת, "ניסויים פורמליים" ופיוטיים הנדברים בין השאר עם נקודת המבט הקולקטיבית" (מרית בן ישראל,אתר "עיר האושר")
״השולחן: עבודת כיתה מאת נעמי יואלי הוא מופע שבאופן בלתי צפוי ופרובוקטיבי מתייחס לקלישאות ציבוריות ביחס לשואה ואף שובר אותן. המופע נבנה כמסכת של עדויות שאינן מצליחות להעיד. התבנית החוזרת של עדויות שנכשלות חושפת אמת מפחידה: לא ניתן להעיד על זוועות השואה בדרכים המקובלות על-ידי השכל הישר, שכן הזיכרון האנושי האמיתי היחיד הינו זיכרון רגשי. זיכרון זה מסרב להבחין בין דבר מרכזי לבין דבר משני, מבלבל פרטים ממשיים ומזלזל בהם ועומד על זכותו להעלות רגשות ותופעות מיוחדות, שלא ניתן להציגם בתור עדות נורמטיבית. השולחן מבוסס על סיפורים מינימליסטיים מאופקים של אידה פינק, והוא מבוים בהתעלמות מוחלטת מאפקטים תיאטרליים. נראה שלאחר מופע זה אין טעם להוסיף ולחפש עדויות היסטוריות אותנטיות לזוועות. מצב זה הינו מצב טרגי אותנטי הן בעבור הניצולים והן בעבור הדורות החדשים השואפים להבין.״
- אולגה לויטן (מבקרת תיאטרון ומרצה בחוג לתיאטרון, אונ' העברית. ירושלים). חלק ממאמר
קישורים נוספים
השולחן: עבודת כיתה
2010
על פי יצירות אידה פינק:
השולחן: מחזה לארבעה קולות ובאסו אוסטינטו; מול הראי
תרגום: דוד ויינפלד I עיבוד לבמה, בימוי ומשחק: נעמי יואלי I מוסיקה ונגינה: יוסי מר חיים I פיתוח שפה חזותית ושקפים: ליאור לרמן I תחקיר והפקה: רויטל מלכה I עין שלישית: מרית בן ישראל I משתתפים: דינה בליי, מיקי מרמור, יוסי מר-חיים, נעמי יואלי
ההצגה הופקה במסגרת אי"ב- איגוד היצורים העצמאיים בתיאטרון והשתתפה בחשיפה הבינלאומית לתיאטרון, ינואר 2010.
ההצגה מכוונת בין השאר, לתלמידי הכיתות הגבוהות (י"א – י"ב), כפרוייקט ייחודי המשולב בלימודי השואה בהיבט האמנותי- ספרותי, חזותי ותיאטרוני.