ארבעה אנשים מעידים על רצח המוני שהתרחש שנים רבות לפני כן בכיכר העיר בזמן אקציה. כל אחד מהעדים מתעמת בו זמנית עם הזכרון האישי שלו ועם התביעה המשפטית לספק ראיות מוצקות לרצח.

"אם כל זה היה קורה בתיאטרון והיתה נראית שם סצינה כזאת" , מצטדק אחד העדים במחזה "השולחן'' ," אולי היה אפשר לתאר אותה על כל פרטיה: זה היה פה, זה היה שם. אבל כשאסון כזה קורה בחיים?"

המחזה "השולחן" של אידה פינק מצטייר על פניו כרשומון: נסיון של 4 עדים לייצר כרוניקה של אירוע רצחני שהתרחש עשרים וחמש שנה קודם לכן. אלא שכאן לא הזכרון מתעתע אלא הפער הבלתי נסבל בין ספור הזכרון האישי, מוצק ומגובה בפרטים האנושיים הקטנים ביותר, לבין הפדנטיות המשפטית שאף היא נסמכת על פרטים אך הלוגיקה שלה לקוחה מפלנטה אחרת, הפלנטה שבה הרצח הוא סטיה מנורמה ולא הנורמה עצמה.

הנסיון הבימתי בא לשתף את הצופים בסיטואציה הבלתי אפשרית הזאת, להיות עדים לעדות ולייאוש שהוא המכנה המשותף היחיד אולי של 4 עדים ותובע-חוקר.

מכתב לאידה (מתוך פרסום פסטיבל תיאטרון קצר. צוותא, דצמבר 2007):

כששאלתי אותך בפגישתנו אם יש לך המלצה על הטון הנכון לביצוע בימתי של

המחזה שלך, אמרת: "כן", ואחרי רגע הוספת:  "בשקט"..

גם המתרגם שלך לעברית, דוד וינפלד, דיבר על העדר "רטוריקה של צעקה"

ביצירותייך, על לשונך החותרת אל הפשטות והאיפוק ועם זאת רומזת אל מה

שמעבר למילה, אל  "זווית הראיה של היחיד: הטרגדיה כפי שחוו אותה מי שלא נועדו להיות גיבורים של טרגדיה".

"לא תרצח", כמו שאר דברות ה"לוא",  הוא דיבר חד משמעי, קשור לעולם של

הקשרים נסיבתיים נורמליים. השקט, או "לא תצעק", מתייחסים, אם הבנתי אותך, לעולם בו ההקשרים האלה הופרו, בו כלי המשפט הרגילים מחמיצים את מהות הרוע, בו העדות השקטה, הדייקנית, היא הכלי היחיד הנוכח על מנת להחיות את האירועים והאנשים, גם אם היא מחיה אותם על מנת לשוב ולהמיתם.

ההכרחיות של העדות מנחה אותי לנסות ולדייק את הנחיותייך, לגעת בצעקה בשקט.

תודה, נעמי