"רוח המקום- סיור בחלל מדומה" היא פעולת  העתקה/התקה של חלל וקול. המקור לפעולה זו הוא בסדרת אירועים שהתקיימו בבית ברגמן במתחם מוזיאון ישראל, במסגרת פסטיבל ישראל 2020, תחת הכותרת "בית ברגמן:  "  A gallery walk". אירועים אלה, יצורי כלאיים בין סיור גלריה לתערוכה, שילבו מחוץ ובתוך חללי הבית פעולות של אמנים בינתחומיים. מתוך חשש לעצם קיום הפסטיבל בתקופת הקורונה, הפקנו קטלוג המתעד, לצד הפעולות האמנותיות, גם את חללי הבית ואת אוסף יצירות האמנות של שרלוט ולואי ברגמן, כפי שהוצגו שם עד לא מזמן.

כשנכנסנו לעבוד בבית ברגמן, הבית היה במצב של נטישה, עזיבה: שנים אחדות לאחר מותה של שרלוט ברגמן האספנית, האוסף שלה נטש את הבית רובו ככולו כתוצאה מ"פטריה אגרסיבית", לטובת חללי התצוגה ומחסני המוזיאון; חלקים מחדרי הבית, כדוגמת המטבח והמרפסת, החלו כבר להיתלש ממנו לטובת חדר אוכל לעובדי המוזיאון; רישומים, פסלונים וחפצים אישיים התגוללו במגירות עזובות. לכל אלה, ובהשראתם, התייחסו בדרכים שונות היצירות שיצרנו שם.

עם תום אירועי הפסטיבל המשכנו לעבוד כקבוצה, "סטודיו שיתופי" לבחינת תהליכי עבודה אישיים וקבוצתיים. קיימנו תקופת רזידנסי בבית שלום אש בבת-ים, ביתו של סופר שהפך למוזיאון. בהמשך קיימנו תקופת רזידנסי במרכז לאמנות דיגיטאלית בחולון.

נושאים כמו בית כמוזיאון, בית בתוך מוזיאון, אספנות, יחסי אספן-מוזיאון ונוכחות-נעדרות של האספן בתוך האוסף - אלה בין השאר נושאים שאנו בוחנים בסטודיו שלנו.

ההזמנה של קבוצת סלמנקה במסגרת התערוכה "Permanent residency", הייתה עוד הזדמנות לפעולת העתקה מבית  לבית: מבית ברגמן לבית הנסן. זו הייתה עבורנו גם הזדמנות להרהור נוסף אודות היחס בין הדהוד החלל להדהוד הפעולה והקול האנושיים בו. "רוח המקום" הוא מושג המופיע בתרבויות רבות, כנוכחות השוכנת במקום, באדמתו, בחפציו. הרוח נוכחת כזיכרון המקום והדבר, כסוג של הרחקה ולא כנוכחות במקום ובדברים עצמם. בעבודה שלנו בבית הנסן אנחנו מבצעים הרחקה נוספת.

הדס עפרת מייצר בבית הנסן מודל סכמאטי, רישום מדמה, לא ממשי, הד, רוח של מקום. אנחנו הולכים ומתרחקים מהמקור, הולכים ומתקרבים למיצוי של זיכרון המקום. אנחנו הופכים לשומרי הסף של הזיכרון, של הנטישה, מבצעים פעולה מדיטטיבית מתוך פירוק של המקום ממקום שהיה לו שימוש מוגדר כבית-מוזיאון, להדים של נוכחות, לריק, להיעדר. היצור ההיברידי "בית-מוזיאון" מביא לסדרת קצרים שמאיינים אותו.

האורכידיאות, נוכחות אורגנית בלתי רצוי במוסד המוזיאוני אך הכרחית עבור הדמות האנושית המתגוררת בתוכו, עוברות הפעם המרה לאובייקט מתכלה, לרישום (impression), לפינת זיכרון.

נעמי יואלי מנכיחה את הדי הקול האנושי ומייצרת דגש על ההיעדרות: היעדר האספנית שנפטרה, העדר האוסף שסולק ברובו. סרטון וידאו שמצאנו בבית, המתעד סיור שערכו בבית שרלוט ברגמן עם חבר, צלם חובב,  עבר המרה לתמליל והוא חוזר אלינו בהמרה נוספת דרך קולה של הפרפורמרית, כדואט בשני קולות: קולו של הצלם המנכיח את יצירות האמנות בבית, מדגיש את  ה- Liability של הבית, ואת הבית על אוספיו ועל האספנית שבתוכו כישות אחת של חיים וביוגרפיה השלובים זה בזה; קולה של שרלוט ברגמן, דמות המזוהה עם האוסף אך מסרבת לכל סנטימנטליות בקשר להילה של הבית כמוזיאון ושלה כאספנית. הפרפורמרית כסוג של מדיום- מהווה כלי להעברת "מזכרות הקול" של שרלוט.

ראה קטלוג "בית ברגמן: A Gallery Walk"